שלום לך,
השבוע הסתיימה שנת הלימודים.
בתי ספר, אוניברסיטאות, ג׳ודו, התעמלות אמנותית, מסיבות סיום.
חיוכים, תעודות, פרחים, מחיאות כפיים.
צפיתי בנכדותיי על הבמה.
הלב התמלא גאווה ושמחה, אבל גם צביטה בלב.
החתנים הנפלאים שלי, במילואים, הם לא הגיעו גם השנה לראות, לחבק, לצלם, למחוא כפיים. וכמוהם עוד רבים רבים. אבות ואימהות שגם השנה נעדרו ממסיבות הסיום של ילדיהם, כי הם שומרים על כולנו.
אז מחאנו כפיים גם למי שלא יכולים לבוא – שישובו כולם לשלום.
וברגע הזה נזכרתי בנוסח ברכת נרות עתיק לשלום הילדים,
מכתבי היד של סידורי נשים מאיטליה.
בכתבי היד הללו מופיעים כמה נוסחי תפילה שנועדו להיאמר
לפני הדלקת נרות ולאחריה. הנוסחים דומים זה לזה, אך אינם תמיד זהים,
ולא תמיד הם מובאים באותו סדר. המשותף לכולם הוא הזכרת טעמי ההדלקה, והפנייה האישית אל בורא עולם: תפילה של אישה על ביתה,
על ילדיה, על אור שלא יכבה.
וכך נאמר באחד הנוסחים:
"בִּזְכוּת שָׂרָה וְרִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה אִמּוֹתֵינוּ
וְהָאֵר נֵרֵנוּ שֶׁלֹא יִדְעַךְ וְלֹא יִכְבֶּה לְעוֹלָם
וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה…"
נשים עומדות ליד הנרות, ברגע שבו הבית עובר מחול לקודש,
ומבקשות שהאור יישמר. הן מייחלות להמשכיות: אור הבית, אור הילדים,
אור החיים, אור התקווה.
וגם פרשת פנחס מחזירה אותנו להמשכיות הזאת.
בנות צלפחד עומדות לפני משה ומבקשות נחלה.
הן מבקשות שלא יימחק שם אביהן, שלא יימחק חלקן בסיפור,
שלא יישארו מחוץ למרחב שבו נקבעת המשכיות המשפחה והעם.
והאל אומר:
"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת".
הן צודקות, משמיעות קול ולוקחות אחריות.
לא רק על עצמן. גם על אביהן, על משפחתן, ועל מקומן בתוך סיפור גדול יותר.
בהקשר זה, אני מזמינה אתכם לקרוא באתר את מאמרו המרתק
של הרב ד"ר דוד שפרבר, נשים מתפללות.
אולי זה ההדהוד של השבוע:
הילדים שעל הבמה, ההורים ששומרים מרחוק, הנרות שדולקים בבית,
המילים העתיקות מסידורי הנשים באיטליה,
ובנות צלפחד שמזכירות לנו שגם קול משפחתי יכול לשנות.
שישובו כולם לשלום.
שבת שלום וסוף שבוע נעים,
עליזה
