מרים פרץ משתפת שנים בסיפורה של חמותה אמא של בעלה האהוב אליעזר ז"ל.
ב 1955 בכפר קטן בין הרי האטלס שבמרוקו, בחודש אלול בשעות שלפני עלות השחר,
זרמו יהודים אל בתי הכנסת לאמירת סליחות. הם חשו שזו תהיה השנה האחרונה של אמירת הסליחות בגלות.
לבם בער מתשוקה להגיע לארץ ישראל.
הסיפורים על הנס הגלוי של הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל הגיעו גם לכפרים הנידחים בהרי האטלס.
משפחות היהודים חולקו לאוניות שונות שעל גביהם יעשו את המסע לארץ ישראל.
חודשיים לאחר מכן, נקבע כי אחת האוניית שנקראה "ירושלים"
תוביל עשרות משפחות מנמל קזבלנקה אל חופי חיפה.
האונייה הפליגה בשירה ובדמעות – תפילה של אלפי שנות גלות שמבקשת להתגשם סוף סוף.
ביום השלישי למסע, סער הים מאוד. הגלים התחילו להכות בדופן האוניה בחוזקה, הרוח שואגת, הקברניט החל לאבד שליטה על האוניה. נוסעים נואשים החלו אוחזים בסירות ובגלגלי ההצלה וזעקו לשמיים
"שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד".
בין הנוסעים היה החכם רבי יוסף דנינו זצ"ל, שהיה רב גדול מקובל וידוע בברכות ובתפילות המיוחדות שלו. הנוסעים פנו אליו בתחנונים: "עשה משהו, הצל אותנו מהאסון המתרגש עלינו!"
החכם התפלל והתפלל ועדיין לא ראו את השינוי המיוחל.
בשלב מסויים הוא ביקש – "הביאו לי אפיקומן." האנשים הביטו זה בזה בתדהמה.
איך יימצא אפיקומן תשעה חודשים אחרי חג הפסח, בלב ים?
ואז קמה אישה אחת, בשקט, בענווה.
ושלפה שקית קטנה שהייתה מונחת בתוך האבנט שלה –
ובתוכה היו שיריים מאפיקומן ששמרה כסגולה לברכה ולשמירה.
רבי יוסף לקח את השיריים, פיזרם לארבע רוחות השמיים, וזעק:
"ריבונו של עולם, השלם מסעם של היהודים התמימים והאהובים האלה לארץ הקודש לארץ ישראל"
והים שקט.
הסערה פסקה.
השמיים התבהרו.
האוניה המשיכה במסעה לארץ ישראל.
והנה – בשלב מסויים במסע , נשמעה קריאה חנוקה מדמעות:
"הנה היא! ארץ ישראל! הנה חיפה מול העיניים!"
האונייה עגנה בבטחה. העולים ירדו ונשקו את עפר האדמה של ארץ הקודש.
ומי הייתה אותה אישה צדקת שהחזיקה באפיקומן והצילה את חייהם?
רבקה פרץ ממושב גדיש, אם למשפחה שכולה אמונה, מסירות ונשמה יהודית גדולה.
רבקה פרץ הייתה אמו של אליעזר פרץ ז"ל, בעלה של מרים פרץ שתוודא לחיים טובים וארוכים,
וסבתם של אוריאל ואלירז פרץ הי"ד, שנפלו מות גיבורים בהגנה על עם ישראל.
(פורסם השבת בעלון גילוי דעת)